בעלי הכלבה הנשכנית הכחישו – אך ייאלצו לשלם פיצויים של עשרות אלפי ש'

אישה שננשכה הצליחה לאתר את ביתה של הכלבה. תחילה בעלי הכלבה גילו נכונות לפצות וביקשו "לסגור את העניין" בלי לדווח לרשויות. מאוחר יותר הם שינו את גרסתם, אך השופט האמין לתובעת. בית משפט השלום בראשון לציון פסק פיצויים בסך 35,500 שקל לזכותה של אישה שננשכה על ידי כלבה. השופט גיא שני קיבל את תביעתה של האישה נגד בעלי הכלבה, שמצדם הכחישו שכלבתם היא זו שנשכה את האישה. מרבית הפיצוי נפסק בגין כאב וסבל והפסדי שכר. המקרה אירע ב-2014 כאשר התובעת טיילה בשעת ערב עם הכלב שלה (מסוג "פינצ'ר") לכיוון חוף הים של ראשון לציון. לפתע, כך לגרסתה, כלבה מסוג לברדור מעורב הגיעה בריצה וניסתה לקפוץ לעבר הכלב. התובעת, שניסתה לבלום את הכלבה ננשכה באזור המרפק, ואחר כך הצליח לברוח אל תחנת דלק קרובה, שם בעלה עבד. אחרי שבעלה חבש את ידה המדממת, השניים יצאו ומצאו את הלברדורית (שבשלב מסוים ניסתה לתקוף גם את הבעל), עקבו אחריה ובדרך אף פגשו עוברי אורח שכיוונו אותם אל הבית של בעלי הכלבה. הם צלצלו בפעמון, ושם פתחו את הדלת הנתבע ובנו. לדברי התובעת ובעלה, הנתבע התנצל על כך שהשער נותר פתוח והכלבה נמלטה, וביקש שלא לדווח למשטרה ולעירייה. הוא אף הסכים לשלם כמה מאות שקלים עבור נזקים שנגרמו לטלפון הנייד של התובעת שנפל ונשבר בתקרית עם הכלבה. משם התובעת ובעלה פנו לטיפול רפואי בבית החולים וולפסון. אלא שבבית המשפט, גרסת הנתבעים – ולמעשה גרסתה של הנתבעת בלבד כיוון שבעלה נמצא בחו"ל ולא התייצב לעדות – הייתה שהכלבה שלהם לא יכולה לצאת מהבית לבדה, מה גם שמדובר בכלבה שמעולם לא תקפה איש. סתם שילמו לזרים? אלא שהשופט שני שוכנע שהכלבה של הנתבעים היא הכלבה שנשכה את התובעת. ראשית, השופט התרשם מאמינותה של התובעת, שזכרה את האירועים ולא התגלו סתירות מהותיות בעדותה. בעניין זה השופט ירד לפרטי הפרטים והשווה בין גרסת התובעת לבין עדותו של בעלה, והבהיר כי הבדלים קטנים שנמצאו אינם פוגמים במהימנותם אלא הם תוצאה של חלוף הזמן. שנית, השופט התחשב (לזכות התובעים) בכך שהנתבע לא התייצב לעדות ותצהירו הומר בתצהירה של אשתו (הנתבעת השנייה). אלא שאשתו לא הייתה באותה שיחה שנערכה לאחר המקרה בפתח ביתם של הנתבעים. מכאן שלמעשה לא הובאה אף עדות או ראייה שסותרת את גרסת התובעים. שלישית, השופט ייחס משקל לעובדה שהנתבעים הסכימו לשלם עבור הנזק לטלפון הנייד של התובעת וכן עבור הטיפולים לכלב שלה. בהקשר זה השופט הוסיף כי לטעמו אילו גרסתם של הנתבעים הייתה נכונה – ולפיה כלבתם כלל לא יצאה מפתח הבית – הרי שהם לא היו מסכימים לשלם סתם כך לאנשים זרים שדופקים על דלתם. בתוך כך התובעת ובעלה טענו כי הנתבע סיפר להם בעצמו שהכלבה נשכה גם את חמותו. גם את טענה זו הכחישו הנתבעים, אך בחרו שלא לזמן את החמות למתן עדות, והדבר נזקף לחובתם. "יתר על כן, הנתבעת 2 אישרה בעדותה כי אמהּ מתגוררת יחד עמם בביתם… דומה, כי הסברה שהתובעת ובעלה המציאו את הסיפור של נשיכת החמות – דווקא החמות – מתקבלת פחות על הדעת מאשר הגרסה שלפיה הדבר נאמר להם על-ידי הנתבע", הוסיף השופט. מסיבות אלה ומנימוקים נוספים שהופיעו בפסק הדין, הוחלט לקבל את התביעה. הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 24%. המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

שריפת ענק אירעה בשנת 2013 ליד מושב בית חרות העלתה את השאלה המשפטית: האם יש לשפות את חברת הביטוח של בעל טרקטור שעזר בפעולות הכיבוי? השופט קבע באחרונה: חד משמעית כן. בימ"ש השלום ברחובות קיבל בשבוע שעבר תביעה שהגישה חברת הביטוח "מגדל" נגד המועצה האזורית עמק חפר, שבשטחה התרחשה השריפה, וכן נגד מדינת ישראל. לפני קצת יותר מ-3 שנים פרצה אש באזור מושב בית-חירות. בעליו של טרקטור הוזעק להגיש סיוע חירום בכיבוי השריפה המשתוללת, שסיכנה חיים ורכוש. האיש נענה לקריאה וחבר ללוחמי האש. אחד מהם הצטרף אליו אל תא הנהג, והנחה אותו ליצור שבילי חציצה שיקשו על התפשטות האש. במהלך הפעילות מנועו של הטרקטור עלה באש, ובסופו של דבר הושבת. שמאי רכב העריך את הנזקים בסך של כ-95,000 שקל. חברת "מגדל", שביטחה את הטרקטור, שילמה לאיש את שווי התיקון, למעט השתתפות עצמית של 4,500 שקל והגישה תביעה לשיפוי על סכום הפיצוי. המועצה האזורית והמדינה, הנתבעות, התנגדו לפיצוי בין היתר בטענה שהאיש התנדב לעזור מרצונו. בנוסף נטען כי הטרקטור יכול היה להינזק מגצי השריפה גם אם לא היה נוטל חלק בכיבוי האש וסתם עובר באקראי במקום. לחילופין הטילו הנתבעות את האחריות האחת על השנייה. לעודד ערבות הדדית   "הופיע בפניי עד, איש עבודה, מלח הארץ, שכל 'חטאו' היה הירתמות בלתי מהוססת לסייע בבלימת השריפה, תוך סיכון חייו ורכושו", כתב סגן הנשיאה השופט מנחם מזרחי. בעקבות חוות דעת מומחה בנושא, השופט שלל את האפשרות כי הדליקה במנוע נגרמה ממקור אחר – כמו תקלה חשמלית או מכאנית שאינה קשורה לשריפה – וקבע כי הנזק לטרקטור התרחש עקב השריפה. "אדם הנקרא לסייע לאחר המצוי בסכנה ובשל כך אירע לו נזק או חסרון כיס, ראוי לשיפוי בגין התנהגותו החיובית, אשר מנעה לאותו אדם נזק רחב הרבה יותר", הבהיר השופט. על כך השופט הוסיף, שיקול של מדיניות משפטית, והבהיר שיש לעודד ערבות הדדית ועזרה לזולת בעת צרה. לפיכך, השופט קבע שיש להעניק לבעל הטרקטור, ובתוך כך לחברת הביטוח ש"באה בנעליו", את הפיצוי בגין הנזק לטרקטור. כל הכרעה אחרת, לפי השופט, תביא ליצירת ניכור בין איש לרעהו. "האם אנו מבקשים לקיים חברה, שבמסגרתה אדם הנקרא לסייע לאחר המצוי בסכנה, יחל לערוך חישובי כדאיות בטרם יעניק את אותו סיוע, אשר לאל ידו להגישו?" שאל השופט באופן רטורי. מבחינה משפטית, מעבר לחוק לא תעמוד על דם רעך, השופט הוסיף נימוק שלפיו בין הצדדים נכרת מעין חוזה שכירות – בעל הטרקטור התבקש לעזור והסכים לכך, כלומר הם ביקש לשכור את שירותיו ואת הטרקטור ואילו הוא נענה להם, כך שהייתה כאן מה שנקרא בלשון המשפטית "הצעה וקיבול". לאחר מכן השופט דן בשאלה מי צריך לשאת בנזק, ובסופו של דבר הטיל את האחריות בחלקים שווים גם על המועצה האזורית וגם על המדינה. על כן, השופט קבע כי הנתבעות ישלמו לתובעת 94,100 שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט בסך 16,000 שקל. המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

מיקרוטראומה היא בעיה נפוצה המשפיעה על אנשים רבים במקצועות שונים. הכוונה היא לפציעות חוזרות ונשנות קטנות המתרחשות לאורך זמן עקב פעילויות הדורשות תנועות חוזרות ונשנות. פציעות אלו יכולות להיגרם מפעילויות כגון הקלדה על מקלדת מחשב, נגינה בכלי נגינה, או אפילו שימוש בסמארטפון למשך תקופות ממושכות. למרות שפציעות אלו עשויות להיראות קלות, אם אינן מטופלות, הן עלולות להוביל לכאב כרוני או לפציעות חמורות יותר.